שש משימות שתמיד עובדות, ולמה

אחרי מספיק משחקים מתחילים לראות דפוס. יש משימות שכתובות יפה, נשמעות מבריקות בישיבת התכנון, ובשטח פשוט מתות. ויש משימות פשוטות עד כדי מביכות שעובדות בכל פעם.

ההבדל כמעט תמיד אותו הבדל: כמה זמן עובר מהרגע שהקבוצה מגיעה ועד הרגע שהיא עושה משהו.

1. לצלם משהו ספציפי במקום

הקבוצה מגיעה, מסתכלת סביב, מוצאת את הפרט, מצלמת. שלושים שניות מהגעה לפעולה.

זה עובד כי הפרט הספציפי מכריח הסתכלות אמיתית. “צלמו את הכיכר” זו משימה גרועה. “צלמו את החלון היחיד בכיכר שיש בו סורג בצורת קשת” זו משימה שגורמת לחמישה אנשים לעמוד ולחפש ביחד, וזה כל העניין.

2. שאלה שהתשובה שלה כתובה במקום

שלט, לוח זיכרון, תאריך חקוק באבן. התשובה נמצאת שם, אבל רק אם באמת מסתכלים.

היתרון הגדול: אי אפשר לגגל את זה מהבית. הקבוצה חייבת להיות שם.

3. משימה שדורשת את כל הקבוצה

צילום שבו כולם בפריים, מגדל אנושי, סידור לפי גובה. אלה נשמעות ילדותיות ואנשים בני ארבעים עושים אותן בהתלהבות.

זה עובד כי זה הרגע היחיד במשחק שבו הקבוצה חייבת לעצור ולתאם. זה גם הצילום שכולם שולחים אחר כך.

4. ספירה

כמה מדרגות, כמה עמודים, כמה חלונות בקומה השנייה. משימה שנראית טריוויאלית ולוקחת יותר זמן ממה שחשבתם, כי תמיד מישהו סופר לא נכון וצריך לספור שוב.

טיפ: תנו טווח סבירות בתשובה. אם התשובה המדויקת היא 23 ומישהו ספר 22, זה לא צריך להיות פסילה.

5. משימה שמשתמשת במשהו שקורה במקום

מוכר בשוק, שלט חנות, לוח זמנים של אוטובוס. משימות שקשורות למקום החי, לא רק לאבנים שלו.

זהירות: אלה המשימות הכי שבירות. אם החנות סגורה, המשימה מתה. תמיד תשאירו לעצמכם דרך לסגור תחנה תוך כדי משחק.

6. משימה שאין לה תשובה נכונה

“מצאו את הפינה הכי יפה ברחוב הזה וצלמו אותה.” אין נכון ולא נכון, יש דיון בתוך הקבוצה.

זו המשימה שאנשים זוכרים חודש אחרי. היא לא מדידה, ולכן היא לא צריכה להיות מנוקדת גבוה. היא שם בשביל החוויה.

מה משותף לכולן

כל השש מתחילות תוך פחות מדקה מרגע ההגעה. אף אחת מהן לא דורשת לקרוא פסקה שלמה לפני שמבינים מה עושים.

זה המבחן הכי שימושי שיש לנו: תקראו את המשימה בקול, ותשאלו כמה זמן לוקח עד שמישהו זז. אם התשובה היא יותר מדקה, כתבו אותה מחדש.